מזון

אני שומעת צרוף מלים, רואה תמונה בזווית העין. עד שאסתובב, הסצנה תיעלם. 
לפעמים, מעולם לא הייתה שם. מישהו השמיע  צרוף מלים מסוים, שהיה חדש לי.  
לא הייתה לי רובריקה מתאימה בשבילו. המחשבה נאלצה להתעכב על אותן מלים. 
פתאום באה לידי בטוי העובדה, שאני בעצם מנחשת את שאני שומעת, כמו קורא 
מיומן. ואני מנחשת צרוף חדש, שאיש לא ביטא. צרוף חסר משמעות בהקשר 
הנוכחי, אך אם נתבונן בו לרגע, אם נעניק לו מעט תשומת לב שאינו ראוי לה 
כביכול, נראה שיתכן שיש מאחוריו משהו.
פתח.
פתח לדמיון. פתח למחשבה לנדוד, לעוות את המציאות. לראות דברים באור שונה. 
להשרות מעט קסם. כמו קרן שמש שמבליחה בין העננים ביום מעונן, וצובעת זהוב 
חרוט קטום של אוויר. הדמיון בועט לרגע, מבקש לצאת מכלאו. על פי רוב, אין לי 
פנאי אליו. אעשה עמו חסד אם אבקש ממנו לחכות לתורו. למועד בו אהיה רגועה 
יותר, ואוכל לחשוב. אך הוא לא מוכן לחיות באשליות. הוא דורש את שלו ביד רמה. 
אני מוצאת עצמי מפליגה במחשבות, חדלה להתרכז בתנועה שעל הכביש, בהרצאה, 
בקוד שמולי.
אך התרחיש הכאוב הוא כאשר אני רואה את הניצוץ, אך מחמיצה אותו. אני קוראת 
ספר של טרי פראצ'ט, וברור לי כי זו הייתה הדרך היחידה לפתח את הרעיון. אני 
חושבת על מנגנון ההצפנה של המפתח הפומבי, וזה נראה כל כך אלמנטרי: הן לא 
תיתכן דרך אחרת. ילדים מרכיבים עיירה של המערב הפרוע, כשכל החומרים שבידם 
הם קרטון וצבעים, והרי בכל רגע הייתי יכולה לחשוב על כך בעצמי. אך גאוניותם 
היא שהביאה אותם לקלוט את הניצוץ, ולהצמיח יצירה גדולה.
אני מנחמת את עצמי, כי בפעם הבאה אושיט ידי ואלכוד את הניצוץ. לא אכביד 
עליו, אתן לו לפרוח בכף ידי, לזהור ולצרוב. אבהה בו עד כי יותיר חותם בקרניות 
עיני, ואספוג את כולו לתוכי. שם אתמיר אותו למי חיים. שם אתן לדמיון ארוחה 
דלה להיזון בה, כי הוא רעב כל כך.
אך גם בפעם הבאה, הניצוץ אינו שלי.