אילו הייתי פרפר בקופסה (שם זמני)

היו לו קרובי משפחה רבים. רבים מספור. קחו למשל, את בן הדוד מאיטליה. הוא 
היה בעסק של המוזיקה. אף אחד לא ידע על אילו קלידים לחץ בדיוק, אבל כשסגרו 
את הקופסה, והכל נהיה חשוך בפנים, הוא רקד. כנראה. זה מה שאומרים האנשים. 
וכשרקד בתוך הקופסה, רקד הקוף מעל הקופסה. והאנשים שזרקו מטבעות לכובעו 
האדום של האיש הזקן היו אומרים- "איזה קוף חכם…"

האחיין שלו עבד ברדיו. היו לו לחיים כמו של לואי ארמסטרונג. הוא היה נכנס 
לקופסה השחורה, מצמיד את שפתיו השחורות לממברנה השחורה, ולחייו השחורות 
היו מתנפחות בתאום עם המוזיקה. ריאותיו השחירו מאבק, ואוזניו הצטלצלו בכל 
פעם שהגיעה שעה עגולה. אבל אלו היו חייו. ולפחות עשה בהם דבר מה מועיל.

הוא לא היה כל כך בקשר עם החלק של המשפחה של אישוני המים. הם לא היו 
אישונים נעימים. יצורים בעלי ראש כחול, כולם עד אחד. והם לא הבינו בכלל 
בניווט. היופי שבמים הוא אך ורק בניווט. אישוני המים, לעומת זאת, היו מתחבאים 
בצינור, בדיוק מאחורי החסכמים, ומגהקים בכל פעם שפתחו את הברז. איזו 
ברבריות. חסרי נימוס שכאלה. ובכלל, הם היו רטובים. אישון מכובד לעולם אינו 
נרטב. אישון שנרטב הרי עשוי להתקצר, ואם יתקצר עוד יותר, מה יישאר? 

אח, ניווט אמיתי. מי יתננו לנווט. הרי הוא רק קורא מפות כל הזמן. יושב ובוהה 
בג'ירו המסתובב ללא הפסק, שומר על כיוונו המרחבי, מתעלם מן העולם. ואולי 
בעצם, מחובר אל העולם הרבה יותר מכל הסובב אותו.

פעם, בשעות השעמום הרבות, בין ההכנות חסרות המשמעות, הוא קרא על עולם 
הדיסק. הוא חשב לרגע, שמצא עוד קרוב רחוק. אותו אישון שצייר את התמונות 
בתוך המצלמה, האישון שהתלונן על חוסר בצבע כחול אם צילמת יותר מדי ים. הוא 
חייב להיות מהמשפחה. וגם זה שיושב בתוך היומן הדיגיטלי, ומציין ש "בי-בופ" בכל 
פעם שיש פגישה. חבל רק שלא כתבו את הכתובת שלהם בסוף הספר. הוא היה 
כותב להם מכתב. הרי יש לו כל כך הרבה זמן פנוי.

ובתוך כל ההמולה הזו,

רגע- איזו המולה? הוא רק ישב וקרא ספר! מה קרה? איך כולם פתאום רצים! 

דם פימפם ברקותיו את הלמותו של תוף אחיד, תוף מקצבם של  האנשים סביבו.

הוא לא ראה אותם, אך הרגיש את כולם. 

את ההתרגשות, הדחיפות, הפניקה.

את הדגדוג בקצות האצבעות, כששברו את החותמות.

כשקרעו את הסרטים.

הגיע הזמן.

הוא נרגע לפתע. רמות האדרנלין עברו את השיא. הוא פחד יותר מדי, מכדי שיוכל 
להוסיף ולפחד. תחושת שלווה בלתי מוכרת סיממה את עורקיו. שנות ההכנה 
הארוכות הטביעו בו את חותמן. קור רוחו שב אליו.

הוא פרש את המפות על השולחן הצר, הירוק-עכור. את הג'ירו מיקם חזרה על כנו. 
כיסה באוזניות את  אוזניו, ושקט קסום אפף אותו. האוזניות החזירו אותו לימי 
התרגול הארוכים. "הכל כמו בתרגיל", שינן לעצמו. קולות "פינג" הכאיבו לאוזניו. 
הוא עצם את עיניו. מעתה ואילך, רק הקולות חשובים. את הציר ממילא שינן מזמן, 
בתאורה מלאה, על הסיפון. באור הקלוש הזה רק יהרוס את העיניים.

רעד עבר בגוו, והוא יצא לדרך. הוא ניווט. והוא הגיע ליעדו, בזמן ובמקום 
הנדרשים.

הוא היה האיש הקטן של הטורפדו.