ווליום

דני נמצא לבד בחדרו. בפעם השמינית היום, הוא מאזין לשיר "לוקה", של סוזן ווגה. 
הוא יודע את המילים בעל פה. מכיר את התווים, את הליווי. הוא רוצה לזעוק, 
לעשות, אבל כלום לא קורה.

שוב הוא מגלגל את הקלטת לאחור. שוב הוא ממקם את הקאונטר של הטייפ הישן 
על 249. אולי זה כמו מנטרה. אולי אם ישיר עם הטייפ, יהיה יותר טוב. אולי מישהו 
ישמע אותו שר אחר כך, אולי מישהו יתמה איך זה שהוא, שלא יודע לשיר בכלל, 
שר את השיר הזה כל כך יפה. בכזו חרדת קודש.

אולי אם יאזין לשיר מספיק, מישהו ישמע, מישהו יבין. אולי, אם יקשיב ממש טוב, 
יצליח להבין בעצמו, לגעת, לראות את הדרך החוצה. הילד שבשיר לא נשמע כאילו 
הוא יודע איך. אבל לפחות הוא מדבר.

דני לא מדבר. הוא לא יכול. יש לו מין מעצור כזה, שנתקע לו בגרון, כשהוא רק 
חושב על לדבר על זה. כן, כמובן שהוא מספר לכל החברים איך הוא מזיין, ואיך 
המורה להיסטוריה דפקה אותו בציון. הוא מדבר על המשחק נגד י"ב- 3, ועל 
ההכנות להקמת המתקנים לפורים בתנועה. אבל יש לדבר ויש לדבר.

שיחשבו כולם שהוא ילד רגיל. הוא לא יהיה זה שיגרום להם להכיר בטעותם. הוא 
לא יכול להרשות לעצמו שידעו. כלומר, הוא לא יכול להיות זה שיספר.

הלוואי שפתאום, מישהו היה יודע. יש כל כך הרבה אנשים שזה התפקיד שלהם. 
הלוואי שהיו נשארים סימנים במקום ממש בולט. כך שהוא לא יכול היה להסתיר 
אותם. על הפנים למשל. בכל הסרטים, תמיד יש מישהו שאכפת לו, שאומר "אין 
שמש היום" ומסיר את משקפי השמש, שרואה את הפנס, שמבין. אבל זה לא יכול 
לקרות כשאין סימנים. וכמעט אף פעם אין סימנים. והיועצת עיוורת. איך היא יכולה 
לראות, כשיש לה שלש מאות ילדים לטפל בהם? היא מקדישה תשומת לב לאלו 
הזקוקים לכך. אלה עם הציונים הגרועים, אלה שמתפרעים, שמבקשים פגישה. הוא 
לא נכנס לאף אחת מהרובריקות האלה.

היית חושב שהשכנים שומעים כשהוא זועק. כנראה שבערב נורא חשוב להם 
לשמוע טלביזיה  בפול ווליום. שמיעה סלקטיבית, אבא שלו היה קורא לזה.

הוא מגביר את הווליום עוד קצת.